מחשבון זמן

במאה ה-21, אין דבר קל יותר מלדעת את השעה המדויקת. אבל בימי קדם זה היה הרבה יותר קשה לעשות זאת, ולציביליזציות שונות היו מכשירים משלהם למדידה וקביעת זמן: מדויק לשעות ודקות.

שעון שמש

הם נחשבים לאחד הראשונים בהיסטוריה העולמית, ומוזכרים במספר כרוניקות היסטוריות של תרבויות עתיקות. למשל - בכתבי יד מצריים משנת 1521 לפני הספירה. מבחינה מבנית, שעון השמש היה מוט אנכי וחוגה, שעליו הוטל צל. כשהשמש נעה על פני השמים, הצל זז והצביע על הזמן המשוער בסימנים המספריים.

דרך זו לספר את הזמן שימשה את המצרים, הרומאים, הסינים, ההינדים והיוונים במשך מאות שנים. אבל זה היה לא מושלם מכדי לשרוד עד לזמנים מאוחרים יותר.

שעון מים

לשעון מים, המייצג באופן מבני כלי אחד או כמה כלי שיט, היה דיוק גבוה יותר ויכולת לעבוד בכל שעה ביום. זורמים טיפה אחר טיפה תחת פעולת הכבידה, המים מדדו בכל פעם את אותו מרווח זמן, בהתאם לקיבולת הכלי. האזכור הראשון למכשיר זה נמצא בכרוניקות של הפוליטיקאי הרומי סקיפיו נאציקוס, שהתקין את שעון המים הראשון ברומא בשנת 157 לפנה"ס.

שעון חול

ההמצאה העתיקה היחידה למדידת זמן ששרד עד היום. כיום, שעון החול מוכר לכולם, ומייצג שני כלים חרוטיים המחוברים בצוואר דק. עוברים דרכו בפעולת הכבידה, גרגרי החול סופרים את השעות והדקות, וכדי להפעיל אותו מחדש, מספיק להפוך את המכשיר עם הכלי המלא. אזכורים של שעון החול הראשון נמצאים בכרוניקות עתיקות של המאה ה-2 לפני הספירה.

שעון אש

מבחינת הגיל, המצאות יכולות להתחרות עם שעוני שמש, והיו שונות משמעותית בעיצובן בין תרבויות שונות. למשל, בקרב הסינים הם היו מקלות של אבקת עץ וקטורת. הם הוצתו ומדדו את הזמן שבמהלכו האש תגיע לסימן הבא (החריץ). שעונים כאלה היו קיימים בסין כבר לפני 3,000 שנה, ובהמשך הוחלפו במכשיר מתקדם יותר: מקלות (ספירלות) שעליהם נמתחו כדורי מתכת. כשהקטע הבא נשרף, הכדור נפל על בסיס המתכת ו"הפיל" את הזמן. באירופה, שעוני אש הופיעו הרבה יותר מאוחר - עם המצאת הנרות, והם מדדו זמן על ידי שעווה שרופה (מותכת).

גישה שונה לחלוטין לכרונולוגיה הייתה בארצות היהודים, ספירה משנת 3761 לפנה"ס (יום בריאת העולם), והוסיפה עוד חודש לכל שנה מעוברת. כיום, שיטה זו הוחלפה כמעט לחלוטין על ידי הלוח הגרגוריאני, שנספר ממולד ישו.

שמות החודשים המוכרים לנו וחגיגת השנה החדשה בליל ה-1 בינואר הגיעו מרומא העתיקה - לאחר הכנסת הלוח היוליאני על ידי יוליוס קיסר. עד לנקודה זו, הרומאים חילקו את השנה ל-10 חודשים ו-304 ימים בלבד, וחגגו את השנה החדשה בתחילת האביב - במרץ.

עובדות מעניינות

מקובל בדרך כלל שיש 24 שעות ביממה, למרות שלמעשה כדור הארץ מסתובב סביב צירו תוך 23 שעות 56 דקות ו-4.09053 שניות. יש עוד עובדות מעניינות על זמן שלא כולם יודעים עליהן:

סיבוב כדור הארץ מואט בהדרגה, ואורך היום גדל ב-1.7 אלפיות השנייה כל 100 שנים.
כל גרמי השמים נצפים מכדור הארץ באיחור - עקב הגבלת מהירות האור. אז, אנו רואים את השמש עם עיכוב של 8 דקות, ואת הכוכב הקרוב ביותר למערכת השמש - אלפא קנטאורי - עם עיכוב של 4 שנים.
השעון המדויק ביותר בעולם הוא סטרונציום. הם נותנים שגיאה של שנייה אחת כל 15 מיליארד שנים.
בזמן יציאת החלק הראשון של סרט מלחמת הכוכבים, צרפת עדיין השתמשה בגיליוטינה, שבוטלה רק ב-1981.
לווייתנים לבנים חיים כל כך הרבה זמן עד שישנם עדיין פרטים על פני כדור הארץ שנולדו לפני כתיבת הרומן "מובי דיק, או הלוויתן הלבן" מאת הרמן מלוויל ב-1851.
יחידת הזמן הקטנה ביותר היא היוקטושנייה, שהיא שבריר שנייה ואחריה 22 אפסים אחרי הנקודה העשרונית. במהירויות כאלה נעים פרוטונים, נויטרונים וחלקיקים יסודיים אחרים של חומר.

אם כבר מדברים על זמן, ראוי לציין שהוא לא היה קיים כלל בזמן המפץ הגדול לפני 13.8 מיליארד שנים, אבל היה רק חומר. לפחות זה נובע מתורת היחסות. כך או כך, סובייקטיבית לאדם, הזמן קיים, ותמיד היה קיים, ויש לו חשיבות רבה. כדי למדוד ולקבוע אותו, נוצרו עשרות ומאות מכשירים - ככל שהם בעלי ערך רב יותר, כך הם הפגינו דיוק גבוה יותר.

מדוע יש 24 שעות ביממה ו-60 שניות בדקה, ומי המציא מערכת חלוקה כזו? הרי בניגוד למספר הימים בשנה, כאשר כדור הארץ עושה מהפכה שלמה סביב השמש ב-365 ימים, המספרים 24 ו-60 אינם ברורים, ואם רוצים אפשר לחלק את היום ל-10 או 100 חלקים.

מקורות חישוב הזמן המוכרים לנו

לפי כרוניקות היסטוריות, השומרים הקדמונים החלו להשתמש במספר 60 בפעם הראשונה כדי למדוד דקות ושעות - לפני 5000 שנה, ואז ידע זה אומץ על ידי הבבלים. מערכת המספרים התבררה כיעילה והנוחה ביותר, מכיוון ש-60 הוא מספר משולב מצוין שיש לו 12 גורמים. אז ניתן לחלק אותו באופן שווה ל-12 מספרים: החל מ-60 וכלה באחד. 20, 12, 6, 5 - כל דקה ושעה מחולקים במספרים אלה ללא שארית. זה גם איפשר להשתמש במספר 60 בכל מקום בגיאומטריה, טריגונומטריה וגיאוגרפיה.

למרות שבמצרים העתיקה חילקו את היום ל-12 חלקים, משך הזמן שלהם השתנה בהתאם לעונה: עקב זריחה ושקיעה מוקדמות יותר, או להיפך, מאוחרות יותר. בלילה, האסטרונומים הודרכו על ידי הכוכבים, או ליתר דיוק, על ידי מיקומם בשמים, בהתאם לסיבוב כדור הארץ סביב צירו.

חלוקת היום ל-24 חלקים שווים החלה רק במאה השנייה לפני הספירה - ביוון, לאחר הצעתו של האסטרונום היפרכוס. אבל פילוח כזה של היום נחשב "אקזוטי", ויחידות המדידה שלו נקראו רק "שעות השוויון". זה הפך לעיקרי רק במאה ה-14 לספירה - לאחר המצאת השעון המכני.

אגב, היפרכוס פיתח גם מערכת של קווי אורך המחלקת את היקף כדור הארץ ל-360 מעלות (כפולה של שישים). בתורו, כל תואר חולק ל-60 דקות, וכל דקה ל-60 שניות. יחידות מדידה אלו עדיין משמשות בכל החישובים הגיאוגרפיים, במפות ובכדורים.

באשר ללוח השנה המחלק את השנה ל-365 ימים, הוא החל לשמש במדינות נוצריות בצורתו הרגילה רק משנת 1582. הוא הוצג על ידי האפיפיור גרגוריוס ה-13, שלקח כבסיס את הלוח היוליאני משנת 45 לפנה"ס, שהוצג על ידי יוליוס קיסר. הכרונולוגיה החדשה אפשרה לצמצם את השגיאה בין השוויון לנקודת היפוך, שבכל שנה "התקרבו" זה לזה ב-11 דקות.

לסיכום, אנו יכולים לומר שהבסיס של חישוב הזמן המודרני הוא יתרון מתמטי חשוב של המספר 60, המתחלק ללא שארית ב-12 מספרים, וכאשר מוכפל ב-24 (בשעות) וב-1440 (בדקות) עם דיוק גבוה תואם את משך הימים - ערך כמעט ללא שינוי, שווה לזמן סיבוב כדור הארץ סביב צירו.

{$ subpageListHide ? ('Show' | translate) : ('Hide' | translate) $}